אפרים, דוד אפרים.. וגם התחלה..

זה מתחיל בסוכות. הייתי ממש קטנה, אולי בת 10, התארחנו כמו בכל חג בחצר בית הכנסת של סבי וסבתי זיכרונם לברכה. חצר בית הכנסת היא גם חצר ביתם. בחצר יש סוכה ובתוכה מלא מנורות, גם קישוטים אבל בעיקר מנורות, שלל צבעים וצורות של מנורות, חלקן פועלות וחלקן לא. אני זוכרת בעיקר את ההתפעלות שלי מכל המנורות הישנות, היפות הצבעוניות והשונות.

כשיצאתי מהסוכה ראיתי חצר מגודרת ובתוכה מאות ברזים! 

על השער מצידו הפנימי, תלוי לו יפה יפה אוסף מרשים של ידיות, רובן שייכות לברזים שבאגף האחר, אני מניחה, וביניהן אפשר למצוא כמה ידיות שונות וצבעוניות.

ככל שהתבגרתי האוספים התרחבו והשתנו, התווספו עוד אוספים של ציורים, תמונות של חברי כנסת ושל שחקנים, בובות, כובעים בגדים ועוד ועוד כשהכל ביחד נראה עמוס וצבעוני וקסום. זהו נוף בית הכנסת של השכונה, שכונת התקווה בתל אביב. אוסף אקלקטי וצבעוני שאוסף דוד שלי, דוד אפרים.

אפרים נולד ב 1940 בן 72 אחיו הגדול של אבי, הוא התחיל לאסוף לפני המון שנים וכשיצא לפנסיה הקדיש לזה יותר זמן. הוא מוצא וקונה דברים בשוק הפשפשים ולפעמים דברים מגיעים אליו הביתה כי אנשים יודעים שהוא אוסף. ההנאה שלו היא באגירה של הדברים כי לפעמים הוא קונה או אוסף דברים שהוא לא צריך במטרה לתת אותם במתנה למי שיצטרך. לדעתי הוא מוצא בהם יופי והוא מרגיש צורך לשמור אותם ולסדר אותם בחצר ביתו לפי קטגוריות. 

עוד מנורות

צילומים של ח"כים

אוסף מנעולים

אוסף כלי ניקיון

היה אזור אחד אליו לא הורשתי להיכנס כשהייתי קטנה. החדר של אפרים, אף פעם לא שאלתי למה, מבחינתי היה זה חדר מסתור ששוכנים בתוכו סודות.. לפעמים, הדלת הייתה פתוחה וראיתי את הארון מלא בבגדים, חוץ מזה יכולתי רק לדמיין..

המסדרון בדרך לחדר של אפרים

כשגדלתי נכנסתי לחדר של אפרים, כל פעם קצת ,היום אני כבר נכנסת ומצלמת שם בחופשיות מוקסמת כל פעם מחדש מההרגל והיופי שבעומסים השונים, מהאהבה שבאיסוף. מה שבעיני דודיי הוא זבל, בעיני הוא שיא היופי והמוזרות שהיא בעצמה היופי.